בלה עברון, 052-4892900, bella@bella.co.il

מאמר
תקשורת במאה ה 21
ברוכים הבאים למדור המיוחד תקשורת.
כשקיבלתי על עצמי לכתוב במדור מיוחד חשבתי על נושא שמעניין אותי במיוחד.
כמנכ"לית תנופה עיסקית (שיווק דרך האינטרנט) אני פוגשת אנשים רבים, עצמאיים ושכירים. כולם מבקשים ללמוד ולדעת איך לשווק באמצעות הפלטפורמה הזמינה לכולנו: האינטרנט.
מאז ומתמיד אני אוהבת אנשים. אוהבת להתבונן במעשים ובפעולות שלהם, ללמוד מהצלחות, להתקדם. אנשים מסקרנים אותי.
כדי לשווק – ולא רק באינטרנט – אנחנו זקוקים לכלי חשוב ביותר שנקרא "תקשורת".
כי הרי בעזרת תקשורת (טובה או פחות טובה) אנחנו יוצרים קשר עם האנשים, יכולים לקבל גם תשר (טיפ) וכמובן גם שרות. התקשורת גם "קושרת" בין אנשים. אפשר גם "לאכול קש" אם אין תקשורת טובה..
זהו נושא מרתק ועולם ומלואו מתגלה בתוך מילה אחת מרתקת. החלטתי שהנושא עליו נדבר בפינה שלי יהיה "תקשורת".
במדור זה נראיין מפעם לפעם אנשים שיספרו על הדרך שבה הם מתקשרים עם הסובבים אותם ואולי נוכל ללמוד ולאמץ דרכים שונות מאלו שלנו.
הקשבה הינו אחד הכלים החשובים , אם לא החשוב ביותר, בתקשורת עם אנשים.
לא בכדי נולדנו עם שתי אוזניים ופה אחד. לצערנו, יש אנשים רבים שאינם משתמשים היטב בכלים שקיבלנו ומדברים הרבה הרבה יותר מאשר מקשיבים. כולנו משוועים למישהו שיקשיב לנו באמת. שלא ישפוט, לא יבקר, לא יגיד מה דעתו, לא יספר איך זה דומה וקרה גם לו. רק יקשיב.
בעיניים שמביטות רק אלינו, בתשומת לב, בהנהון ובשתיקה. כמה קשה לשתוק!
נראה שהקשבה היא מצרך מבוקש ונדיר במחוזותינו והיא כמובן חלק מתקשורת.
איך מקשיבים מכל הלב?
קודם כל מפנים את תשומת הלב ומסכימים להקשיב.
זה מתחיל במבט מיישיר למי שמשוחח איתנו, שתיקה. ותשומת לב שמרוכזת במספר ולא בנו.
אנחנו לא נותנים עיצות, לא מספרים איך זה אצלנו. כלום. רק מקשיבים. רק נמצאים שם בשביל האחר. תנסו את הקסם הזה ותראו איך זה עושה פלאים.
במסגרת המדור ראיינתי הפעם את סבינה סעד, בת 62, אמנית רב תחומית ממושב "רמות מאיר" ליד רחובות.
המיוחד אצל סבינה הוא היותה סבתא ל 8 נכדים בגילאים 1-8. יש לה 4 ילדים שהצעיר כרגע מטייל באוסטרליה. אבל זה לא הכל. סבינה גם מטפלת באמה הקשישה בת 93 שמתגוררת סמוך אליה.
אמא של סבינה, הני, חיה עד לפני שנים ספורות באיטליה, שם היתה צלמת מפורסמת שזכתה בפרסים רבים והציגה את צילומיה בתערוכות רבות ברחבי אירופה. כיום היא מרותקת לכסא גלגלים
סבינה אמנית רב תחומית שמשלבת ציור בטכניקות שונות שהיא אוהבת. כרגע מוצגת תערוכה שלה "הטלאי הצהוב" (עליה עבדה ב 3 שנים האחרונות) בבית וולין (בי"ס להוראת השואה שלוחה של יד ושם, גבעתיים). בעקבות פרויקט זה נולדו גם הרצאות ומפגשים בבתי ספר בהם היא מדברת על השואה ועל התערוכה שלה. פרויקט נוסף שלה מוצג כרגע במוזיאון הפרדסנות ברחובות, כתיבה ואיורים על גבי עטיפה של הדרים.
בראיון סיפרה לי סבינה על התקשורת שלה עם הסובבים אותה.
"אני מנסה לתמרן, עושה תוכניות ותמיד צץ משהו. מישהו חולה וצריך שישגיחו עליו, מישהו צריך הסעה.. 1/3 ממה שאני רוצה לעשות אני לא עושה בגלל שזה בלתי אפשרי לתכנן".
סבינה מספרת שהנכדים והבנים מדברים איתה בסקייפ, מיומנות שרכשה כדי להיות בקשר "מודרני" כמו שהיא קוראת לזה.
גם בפייסבוק היא שולטת היטב וזאת כחלק מההבנה שלה שחייבים להיות בתקשורת עם העולם החדש.
ביקשתי טיפ מסבינה שיעזור לנו להבין איך היא מתמודדת בהצלחה עם ריבוי המשימות והאתגרים שבחייה:
"לא להתערב בחיים של הילדים אפילו שיש משהו שמפריע". "להציב גבולות באסרטיביות ולעמוד על שלי ולהיות אופטימית.
ועוד מוסיפה סבינה: "אני לוקחת את אמא לטיול בשוק כשאני עושה קניות, כדי שתצא ויהיה לה קשר עם אנשים. הרי בגיל 93 לא נשארו כבר הרבה חברים וקשה להיות לבד". כמו שאמרנו תקשורת.
האם גם לכם יש סיפור מעניין לספר לנו? האם תרצו שגם אחרים יקראו עליו?

